תאי סמ"ן

תאי סמ"ן

עינב יעקובי, בת 28, סטודנטית שנה רביעית לחינוך על יסודי במכללת לוינסקי, במקור מחולון. עינב מספרת על עצמה: "כמו שרוב הסטודנטים שלומדים חינוך מגיעים מתוך חוויה חיוביות או שלילית במטרה לשנות, כך גם אני. עברתי תאונת דרכים לפני מספר שנים, אחרי שהתחלתי ללמוד. בעקבות התאונה נפגעה לי מערכת העצבים ברגל, לכן אני נעזרת בקביים להליכה. יש תחושה של מגבלה, כי יש לי למה להשוות את זה- עד לא מזמן לא היו לי קביים או כאבים שמשפיעים על ההתנהלות היומית שלי. ישנם דברים שבעבר יכולתי לעשות והיום אני לא יכולה בין אם בעקבות המגבלה שלי ובין אם שהמרחב הציבורי לא מאפשר לי לעשות".
עינב מספרת על הפעילות שלה: "במכללת לוינסקי היה ועד סטודנטים של מרכז התמיכה הרב-תחומי לאנשים עם צרכים מיוחדים שעסק בעיקר שניהול חדר המנוחה לסטודנטים עם מוגבלויות. התחלתי בתור פעילה ולפני שנה נבחרתי לעמוד בראשותו. הפעילות התרחבה גם לנגישות למוגבלויות ברחבי הקמפוס. התמיכה שהענקנו לסטודנטים התמקדה בלהוות אוזן קשבת לסטודנטים וצינור שיסייע לייעל ולפתור בעיות של סטודנטים עם מוגבלות.
ואז יצא מכרז של ג'וינט ישראל לגרעיני סמ"ן, התקבלנו והמשכנו את הפעילות שלנו, שהפכה למשמעותית ואפקטיבית יותר במכללה. הייתה לנו הדרכה מסודרת, היה לנו מידע רב יותר גם בקשר שיצרנו עם הגרעינים השונים בארץ, תמיכה של הרכזים וכמובן תמיכה במשאבים. עצם העובדה שהצטרפנו לגרעין סמ"ן זה הפך אותנו, חברי הגרעין, לגורם מאורגן ומבוסס שיכול לסייע ליתר הסטודנטים. 
אני חושבת שגרעין סמ"ן עשה המון שינויים במכללה לטובה, לא מעט מהשינויים במערכת נעשו בעזרת פעילויות שלנו. למשל יש לנו שיפוע באודיטוריום, שמבחינה חוקית הוא תקין אך קיים קושי גם עם כסא גלגלים, קביים או הליכון לעלות ולרדת. עשינו פעילות שממחישה את זה, נציגי המכללה גילו שזה פחות נגיש ממה שזה נראה על הדף ותוך יום כבר נתנו הוראה לתקן את השיפוע ובקרוב הוא היה מוכן. אין ספק שללא התמיכה של גרעין סמ"ן, הג'וינט והתאחדות הסטודנטים זה לא היה קורה, אולי בעוד תקופה אבל הזמן הזה הוא משמעותי. 
אני זוכרת את המפגש הראשון עם יפעת בסוף שנה שעברה. היא התעניינה בגרעין סמ"ן והיא הצטרפה לפעילות כשבועיים לאחר מכן שעשינו לסגל המנהלי והאקדמאי והיא הפכה לפעילה".
 
היא מתכוונת ליפעת שמחה, בת 33, שנה שלישית בלימודי חינוך מיוחד במכללת לוינסקי. יפעת מספרת על עצמה: "אני לקוית למידה ובעלת הפרעת קשב וריכוז ובגלל שגילו את זה אצלי יחסית מאוחר, היה לי קשה לסיים את הבגרויות ולהתקבל ללימודים גבוהים במקום אחר. לכן הבנתי שיש בעיה בתחום החינוך המיוחד ובאיתור הילדים האלו, אני לא רוצה שיפספסו את אותם ילדים כמו שפספסו אותי. במהלך הלימודים הבנתי שיש אוכלוסיות רבות שזקוקות לעזרה שלנו ושעלינו לשנות את סגנון ההוראה. בעצם אנחנו בתור מורים צריכים ללמד אחרת, גם במערכת החינוך הרגילה. בחינוך המיוחד זה יותר קל כי הכיתות קטנות. הנטייה לגבי ילדי החינוך המיוחד היא להשאיר אותם מאחור כי "הם לא יכולים" ואני מאמינה שיש לקדם אותם כמה שיותר ולחזק את הכישורים שלהם היכן שאפשר על מנת לצייד אותם בכלים רבים לקראת היום בו הם יצאו ממערכת החינוך".
 
יפעת מספרת כיצד הצטרפה לתא סמ"ן: "לפני שנה היה את שבוע הנגישות במכללה ואני ועוד חברה החלטנו להתנדב. חילקנו שוקולד לכל מי  שעלה ברגל כדי להראות לסטודנטים ללא מוגבלות שיש סטודנטים שזקוקים למעלית יותר. שם פגשתי את עינב. חשבתי שהיא עובדת ולא סטודנטית כי היא הייתה מאוד רשמית ומקצועית. סיפרתי לה שהרגשתי מאוד חצויה בפעילות, מצד אחד זו פעילות מבורכת ומאוד טובה, שמראה לסטודנטים ללא מוגבלות כמה חשוב לתת מקום במעלית לסטודנטים עם מוגבלות, כי להם אין את האפשרות האחרת. אבל מצד שני היו סטודנטים שנתנו לי תחושה שונה, שלמרות כל מה שהסברנו להם זה לא עניין אותם כי הם מיהרו. עינב הסבירה לי שמדובר בתהליך ארוך, חלק מבינים אך יש אנשים שצריכים את הזמן ושצריך לעשות פעילות רבה יותר ולאורך זמן עד שהרעיון יחלחל. חצי שנה אחר כך נכנסתי כפעילה ממש בגרעין. ג'וינט ישראל- מסד נכויות והתאחדות הסטודנטים נתנו לנו גב מבחינה כספית ומבחינת הדרכות שעזרו לנו להשתפר".
 
עינב מספרת על תחושותיה בגרעין: "אני חושבת שתמיד הרגשתי הקשבה, ללא קשר למקום שלי כרכזת גרעין, לא תמיד הכל היה בר ביצוע אבל כן הייתה הקשבה. הרבה פעמים הקושי שלנו הוא להמחיש היכן ואיך מורגש הקושי שלנו. התהליך קשה ולא נגמר, תמיד יש מה להנגיש, יש עוד מוגבלויות ותמיד יש מה לשפר, לכן קשה לי להגיד הנה הצלחתי. ההצלחה מבחינתי היא רחוקה, ברור שיש לנו הצלחות ביניים, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לשנות. בגלל שלא נולדתי עם מוגבלות, היום אני מבינה שעד שאתה לא חווה את זה בעצמך אתה לא מבין. הרעיון הוא להקשיב, לגרום לאנשים לשאול את עצמם מה הם לוקחים מפעילויות וסרטונים ומה הם מיישמים."
 
יפעת מסכמת: "אני מרגישה חלק מקבוצה סטודנטיאלית אבל מרגישה גם חלק מגרעין ארצי, אנחנו עוזרים אחד לשני ברעיונות ולשנות כמה שיותר. חשוב להגיד שאנחנו לא לבד בעניין, אמנם אנחנו הרכזות אבל אנחנו חלק מקבוצה של פעילים שמעלים רעיונות ומחפשים את הדרך שיכירו אותנו, גם מבחינת השיווק וגם מבחינת הפעילויות. לכן חשוב לראות ולשמוע את הפעילים כי הם אלו שמעלים את הרעיונות, בלעדיהם אני לא חושבת שהיינו יכולים להתקדם כמו שהתקדמנו עד עכשיו".