מרכזים לגיל הרך

מרכזים לגיל הרך

מימי שחר, בת 53, נשואה, אמא ל-3 וסבתא ל-2 נכדים. ילידת מרוקו, עלתה בגיל שנה יחד עם כל משפחתה לארץ, ישירות לירושלים.

מימי מספרת כיצד הגיעה למרכז: "הגעתי לכאן כשהבן שלי הזדקק למרכז למידה בכיתה ד'. הוא קיבל עזרה עד כיתה י"ב. בשנים האלו הוא קיבל ליווי, בזכות המקום הוא יצא לאבחונים וקיבל סיוע בהכנה לבגרויות. רק בזכות המקום הוא סיים את לימודיו. אני כהורה, מעבר לתמיכה קיבלתי גם בית. בניתי מערכת יחסים עם עירית. מעבר לעזרה בלימודים, הרגשתי שאני מקבלת פה תמיכה נפשית. לולא המקום אני לא יודעת היכן היינו. כיום בני משרת בצנחנים ולפני כן יצא למכינה ואף יצא למסע לפולין, הכל בזכות האווירה כאן. יש לו רגשות רבים למקום. יש לנו סיפור משפחתי גדול, האחיינית והאחיין שלי למדו פה."

היא מספרת על משמעות המקום עבורה: "אנחנו מקבלים עזרה לא רק בלימודים, משום שאם מישהו לא מקבל את העזרה הוא פשוט הולך לאיבוד. אני כתושבת השכונה מבינה למה השכונה זקוקה, וכיום כשאני עובדת בעצמי פה במרכז אני מרגישה שאני תורמת חזרה לשכונה".

עירית, העובדת במרכז, מספרת כיצד הגיעה אליו: "הגעתי לירושלים בשנת 1983 במטרה ללמוד באוניברסיטה. בדרך פגשתי את בן זוגי ובהמשך כשהחלטנו להרחיב את המשפחה החלטנו להישאר בעיר. כשהבת הקטנה שלנו הייתה בת 4, חיפשו במתנ"ס בשכונה רכזת תכניות לגיל הרך. המשפחה ובן זוגי הציעו לי להגיש מועמדות. כיוון שזה היה לאחר 11 שנים של ניהול גן ילדים פרטי בבית, הרגשתי שיש לי ידע שאני יכולה לרתום אותו לטובת ציבור גדול יותר. בהמשך הבנתי שרוצים לבנות פה מרכז לקידום הילד, ובמקביל אנחנו במשפחה חיפשנו דרך להנציח את גיסתי רחל. אז ישבנו עם ההנהלה הציבורית וקיבלנו את אישורם. המקום הוקם תחילה כמרכז להתפתחות הילד, אבל כבר מההתחלה היה פה חלק גדול של למידה, הוראה, בית ועבודה עם הורים. כך, כשביולי 2012 רצו שנאמץ את המודל של המרכז לגיל הרך, כבר הייתה פה תשתית".

עירית מוסיפה לספר על המרכז: "אנשים מגיעים לכאן לאחר אבחון בהתפתחות הילד במקצועות הבריאות (ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, הדרכת הורים על רקע התפתחותי). בדרך כלל הם מגיעים אחרי אבחון ויש להם אישור לקבל את הטיפולים. חלק מההורים מגיעים כי יש הפנייה מביה"ס לטיפול בהוראה מתקנת וחלק מגיעים כי הם זקוקים למורי דרך".

היא ממשיכה לספר על התכניות השונות הקיימות במרכז: "יש לנו סטודנטיות לעבודה סוציאלית שעובדות ומונחות ע"י העובדת הסוציאלית שלנו. הן נותנות ליווי למשפחות על בסיס שבועי במשך שנה אקדמית. יש טיפולים שהעובדת הסוציאלית נותנת שחלקם מגובים בהתחייבויות וחלקם לא, וגם יש תכניות שמופעלות מחוץ למקום בתוך גני הילדים.

אחת התכנית היא מעגל- בה יש בניית תכנית אישית לכל ילד בתחום ההתפתחותי. כלומר קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק ופסיכולוגיות נכנסות עם כלי לגני הילדים- מבטים ולפעוטונים מבטון. זה כלי שפותח במשרד החינוך ועובד בהרבה מקומות בארץ במטרה סופית שבתום שלוש שנים של התערבות בתוך הגן, הצוות יוכל להפעיל את התכנית לבד.

בנוסף יש את תכנית אור, שקהל היעד שלה הוא ילדים עם דגשים שפתיים רגשיים. בתכנית עובדים עם קבוצות קטנות של 2-3 ילדים, שהגננת היא שמאתרת אותם במטרה להעביר אותם תהליך שפתי ורגשי.

נוסף לכך, יש פה משחקייה שאנחנו מפעילים 3 פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים, שאנחנו מגדירים אותה כסלון שכונתי. ההורים מגיעים יחד עם הילדים במטרה לעודד את ההורים לבחור משחקים וספרים המתאימים לילדים שלהם וכן לשחק איתם. שם עובדים על חוקים ולומדים כיצד לשחק עם הילד. זאת מתוך רצון לחזק את קשר ההורה-ילד, כללי התנהגות, יכולת להפסיד, לתת תור, ועוד.

יש לנו גם סדנא לעיסוי תינוקות בגילאי חודשיים עד חצי שנה. כאן המטרה היא לתת לנשים גם בית וגם אפשרות לאינטראקציה עם נשים דומות לסטטוס שלהן. נשים רבות אמרו שזה סייע להן לייצר אינטימיות עם הילד שלהם וגם העניין של שייכות לקבוצת הדומים, חיזוק ההורות וקבלת כלים מעשיים.

עירית מספרת גם על המקום המשמעותי של מימי במרכז: "כשההורים מגיעים למרכז, מימי היא זו שפורסת בפניהם את כל האפשרויות, מסבירה את הפרוצדורות השונות ומשך הזמן שלהם. הדבר הגדול שיש אצל מימי הוא שהיא לא שוכחת את המקום של ההורה. יש לנו מנהג שבכל שנה אנחנו מאמצים פה משפחה ונותנים לה הכל ויותר ממה שצריך. למימי יש עיניים והיא בוחרת לדאוג לילדים הללו, היא לא מוותרת עליהם. היא מתקשרת חודש וחצי לפני הפגישה של הטיפול משום שהיא יודעת במה זה כרוך. היא מבינה את האתגרים שיש להורים עם ההתמודדות של פינוי הזמן גם אם היא לא בעצמה חוותה הגירה.

בהרבה מובנים מימי הפכה את המשרד לבית, לצוות, היא חלק מכל הצוותים ומצליחה לתת לצוות המרכז, להורים, למתנדבים, לילדים, לכולם- הרגשה של בית. יש ילד אחד שהמילה הראשונה שהוא הצליח להגיד הייתה מימי ואמא שלו הייתה בשוק. לשמחתי או לצערי זה גם בית לכל הרכזים של המתנ"ס, מי שצריך חיבוק או חיוך. אפילו המנהל שהוא רק חודש כאן זיהה שיש פה משאב."

לבסוף עירית מסכמת את משמעות המרכז בשכונה: "קודם כל אני חושבת שמההתחלה ועד היום, הנושא של הנגשת שירותים עבור תושבים בפריפריה הוא דבר שאנחנו חייבים לעשות. השכונה פה היא גם פריפריה גיאוגרפית, גם חברתית וגם חלק משרשרת השירותים. הורים מגיעים למרכז שהוא חלק מכלל שירותים, שהוא לא סטיגמטי וממוקם בלב השכונה. האתגר הגדול הוא האתגר הכספי משום שבשכונה כמו שלנו אנשים לא יכולים לשלם מחיר מלא עבור שירות איכותי".