מנטל לנכס / יוסי היימן

מנטל לנכס / יוסי היימן

16/04/2018

האוכלוסייה בישראל הולכת ומזדקנת. עם הקמתה של המדינה הצעירה, הייתה גם אוכלוסייתה צעירה מאוד, אולם עליית תוחלת החיים במדינה יוצרת אתגר לאומי מהמעלה הראשונה. כיום חיים בישראל כ-950,000 בני 65+ המהווים כ-11% מהאוכלוסייה. על פי התחזיות, עד שנת 2035 מספר זה כמעט יכפיל עצמו ויגיע לכ-1,700,000 איש, כ-15% מאוכלוסיית ישראל.

למגמה זו השפעה דרמטית על שירותי הרווחה והבריאות, קצבאות המוסד לביטוח לאומי, מערכת הפנסיה, מערכות הסיעוד ועוד.

בקרב קובעי המדיניות הולכת ומחלחלת ההבנה כי מדינת ישראל נדרשת לגבש תכנית אב לאומית להתמודדות עם הזדקנות האוכלוסייה, בדומה לנעשה בחלק ממדינות המערב המתמודדות עם אתגר זה, ואכן וועדה בכנסת בנושא בראשות ח"כ טלי פלסקוב הוקמה והחלה לפעול לקידום תכנית שכזו. אולם לישראל מבנה ייחודי של שירותי רווחה, בריאות, סיעוד ופנסיה. מוסדות כמו קופות החולים, חוק בריאות ממלכתי, מערכות הסיעוד, מערכות הפנסיה, המוסד לביטוח לאומי ועוד, ואלו מחייבים פיתוח פתרונות מותאמים.

בגיבוש הפתרונות, נדרש להתייחס לשתי קבוצות עיקריות: האחת, אוכלוסיית העצמאים. כ-80% מבני ה-65+ בישראל המתפקדים באופן עצמאי, אוכלוסייה שהיא נכס אסטרטגי בשל יכולותיה והתבונה שצברו אנשיה. פרישת אוכלוסייה זו מעבודה בגיל ממוצע של 65, כאשר באופק כיום עוד כ-20 שנות חיים וכאשר הגיל התפקודי של רובם מאפשר להם לעבוד מספר שנים נוספות, היא שגויה הן בראי הפרט והן בראיה הלאומית. מציאות זו הנהוגה כיום יוצרת הרעה משמעותית על היחס שבין הכנסות המדינה ממיסים המוטלים על המועסקים במשק, לבין הוצאות המדינה הצפויות (יחס התלות). המשך תעסוקה לאחר גיל הפרישה הנהוג כיום, עשוי להגדיל משמעותית את התוצר הלאומי הגולמי בכ-6 מיליארד ₪. כמו כן היא תעניק לפרט המשך השתכרות וצבירה פנסיונית למספר שנים נוספות, לצד מתן משמעות לאדם, ובכך, להקטנה משמעותית של חרפת העוני בזקנה, תופעה שמדינת ישראל איננה יכולה להתברך בה.

המשך תעסוקה מעבר לגיל הפרישה הנוכחי מחייב מהלכים משלימים כגון: הכשרות מקצועיות ייעודיות המבוססות על צורכי המשק מחד ועל יכולותיו וכישוריו של העובד מאידך ובדגש לעובדים שעבדו בעבודת כפיים קשה; עידוד מעסיקים והעלאת המודעות ליתרונות העסקה רב-גילית ומגוונת, כפי שנעשה בקרב אוכלוסיות מודרות נוספות; ופיתוח מודלים שונים של צורות תעסוקה, כגון: עידוד נותני שירותים עצמאיים (פרילנאסרים), משרות חלקיות, ומשרות ייעוץ וחניכה לעובדים חדשים.

הקבוצה השנייה בקרב אוכלוסיית בני ה-65+, המהווה כ-20% מאוכלוסיית הזקנים, נמצאת במצב של ירידה תפקודית משמעותית. כ-85% ממנה חיה בקהילה וכ-15% ממנה חיה במוסדות. מדובר בקבוצה בה יש צורך להשקיע משאבים רבים, בשימור תפקוד ובדחיקת התלות והמיסוד. לקבוצה זו צרכים רבים הדורשים התייחסות בתחומי הבריאות, הסיעוד, השיקום, הדיור ועוד, ובהתאם לרמת תפקודם.

מדיניות לאומית כוללת, חייבת להתייחס גם לכמיליון בני משפחה המטפלים בזקנים בישראל. בעשייתם הם גם תורמים לזקנים וגם חוסכים למדינה עלויות משמעותיות ולפיכך נכון שהמדינה תכיר בהם כאוכלוסייה בעלת צרכים וזכויות. כך לדוגמה, בהתייחסות למדיניות מעסיקים כלפי עובדיהם המטפלים בבן משפחה מזדקן, בתמיכה נפשית ולעיתים אף כספית ובשירותי ייעוץ ורווחה נוספים.

חשיבות יתרה קיימת כיום יותר מבעבר בהקניית אוריינות דיגיטלית לזקנים. אדם בעל אוריינות דיגיטלית גבוהה יוכל לצרוך שירותים, להיות חבר פעיל בחברה ולהשתלב בקלות יותר בשוק התעסוקה מחדש בעת הצורך בצורה טובה יותר, ולהמשיך לתקשר עם סביבתו במידה ותחל התדרדרות בתפקודו. לכן, יש צורך להעלות את המודעות לנושא בקרב אוכלוסייה זו, ולעודד קורסים והכשרות מטעם המדינה, כולל לעובדים הנמצאים בתהליך היערכות לפרישה במקומות העבודה.

ישראל מזדקנת זו מציאות. נכון שנהפוך את האתגר להזדמנות ומנטל-לנכס. הגידול בעלויות הטיפול לאוכלוסייה הנמצאת בירידה תפקודית, יכולה בהחלטות נבונות להיות מכוסה ואף יותר מכך בשינוי המדיניות לגבי המשך תעסוקת הזקנים העצמאיים. כך נכון לה למדינת ישראל הן ברמה הערכית והן ברמה התקציבית.

כותב המאמר הוא יוסי היימן, מנכ"ל אשל בג'וינט ישראל

קרדיט צילום: אופיר בן נתן, ג'וינט ישראל